**********************************************************
אני מלבבת לביבות - זה פחות משמין מלטגן :-)
וישי אומר לי: "אמא, אני יודע למות"
אני: "אתה יודע למות?"
ישי: "אני יודע למות וגם להתעלף"
אני: "באמת?"
... ישי: "תירי בי בכאילו"
אני: יורה בו ואומרת פיו פיו
ישי: נשכב על הריצפה
אני: "וואלה"
ישי: "ועכשיו אני אתעלף"
ישי אומר: "יש שמש חזקה" ומניח את יד על הראש ומתעלף
אני: "וואלה" (מתאפקת לא להתגלגל מצחוק"
אני מריצה בראש את הסטטוס שאני אכתוב כאן ואומרת בקול:
"ישי אומר לי שהוא יודע למות"
ישי שומע אותי ועונה לי: "יודע למות ואל תשכחי גם להתעלף"
אני מתעלפת מצחוק
***********************************************************
רצינו לשחק מונופול - נעלמו המון שטרות ומטבעות.
אחרי חיפוש מדוקדק גיליתי מה קרה...
ישי הכניס את השטרות והמטבעות לקופת הצדקה -
כדי שיהיה בה עוד כסף לעניים הוא מסביר לי
התמימות שלו ממיסה אותי
יווווווווווווווווווו להתעלף!
*******************************************************
רעות ביתי בת ה8 וחצי מלמדת אותי מפוחית ואני מלמדת אותה אורגן
את המכתב הזה היא נתנה לי בשיעור הראשון - לא תיקנתי שגיאות
לאימא היקרה
את מתחילה ללמד מפוחית
... ואת מלמדת אותי אורגן ואני חושבת
שאת מאוד מתרגשת כי
זה השיעור הריאשון בלימוד
שלך ואני קמובן מיתרגשת
מאוד מאוד
באהבה ביתך רעות
**************************************************
ישי שואל: אמא מתי נפסיק להיות כאלה?
אני שואלת: מה זה כאלה?
הוא עונה: כאלה שלא נוסעים בשבת... שיכולים לעשות מדורה בשבת.
אני עונה: אנחנו לא יכולים לנסוע בשבת...
הוא שואל: בגלל אבא?
אני עונה שלא. כי אנחנו מאמינים בה'.
ישי: אז למה סבתא יכולה?
אני עונה: כי היא בוחרת לנסוע
הוא חושב.........
אז מתי תעשי לי מדורה?
אני עונה: ביום ראשון.
והוא שואל: ביום ראשון ה' מרשה?
ככה זה כשגרים ביישוב מעורב - הילדים מבררים כבר בגיל צעיר...
כאישה מאמינה המשפט הראשון שיוצא לי מהלב והשפתיים בבוקר היום הוא: מודה אני לפנייך...
מודה אני לפנייך שנתת לי גם היום הזדמנות לאהוב את אהוביי, לאהוב את עצמי, להיות מי שאני ולחבק את מה שאני.
מודה אני לפנייך שנתת בי לב טהור ומחשבה בונה ושמיים כחולים ואדמה פורייה.
שנתת לי הזדמנות נוספת ללמוד גם היום מאנשים ומהיקום.
"מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך" - אם אתה רחום - ארחם אני, אם רבה אמונתך בי - רבה אמונתי בעצמי.
עובדים כדי לחיות?
אנחנו עובדים קשה מדי
כדי שיהיה לנו יותר כסף
כדי שיהיו לנו חדר לכל ילד וגם מחשב וטלוויזיה
אחר כך אנחנו מתלוננים שהילדים כל היום בחדר וכל היום במחשב.
אנחנו עובדים קשה מדי
כדי שהמקרר יהיה מלא אוכל
אחר כך מצטערים שצריך לזרוק את האוכל שבני המשפחה לא אכלו (כי הם מעדיפים המבורגר בחוץ) והאוכל שבישלנו התקלקל.
במקרה הטוב אנחנו אוכלים את האוכל ומשמינים
ואז קונים ביותר כסף אוכל דיאטטי כדי לרדת במשקל
ועובדים יותר כדי שנוכל להרשות לעצמינו מכון כושר (זה נורא כיף להירשם למכון כושר... ללכת אליו לפחות 3 פעמים זה כבר קשה. מי יכול אחרי יום עבודה לרוץ על ההליכון? הרי כל היום רצנו כבר בעצמינו).
אנחנו עובדים קשה מדי
קונים עוד ועוד בגדים ונעליים
וחדר גדול יותר עם ארון גדול כדי לאחסן אותם
ואחר כך עומדים מול הארון ולא מוצאים מה ללבוש.
אנחנו עובדים קשה מדי וכשאנחנו חוזרים מהעבודה אין לנו כוח לשמוע את התלונות וגם הטובות של בני המשפחה – אחר כך מותק... אחר כך מבטיחה... אחר כך... אחר כך, אחר כך!!!
אנחנו עובדים קשה מדי
אחר כך אנחנו מביאים מנקה לפעם בשבוע (לפחות)
ובייבי סיטר לילדים שתלך איתם לקניון (המחיר כולל נסיעות, ארוחה, ממתקים וסרט)
אנחנו עובדים קשה מדי
במקרה הטוב אנחנו מוציאים כסף על סדנאות מדיטציה או יוגה
במקרה הרע אנחנו מעשנים או שותים כוסית כדי להירגע
אנחנו עובדים קשה מדי כדי להגשים את החלומות שלנו
ובעצם כשאנחנו נופלים למיטה בסוף יום אפילו לחלום לא נשאר כוח
ואם כן נשאר כוח לחלום למי יש זמן להגשים את החלום
אנחנו עובדים קשה מידי!!!
אולי משהו מקולקל מלכתחילה?
אולי אם נעבוד פחות יהיה לנו זמן לאהוב את הסובבים אותנו?
אולי יהיה לנו זמן ופנאי לאהוב את עצמינו?
אנחנו בחרנו לא לעבוד קשה מדי – אני ואישי
אנחנו עובדים 4 ימים בשבוע
אנחנו לא קונים אף פעם מותגים ומשתדלים לקנות בגדים ביד שנייה (משתדלים... כמעט תמיד!!!)
אוכלים אוכל בריא כמו אורז וקטניות
יש לי זמן לאפות בבית לחמים מקמח מלא ועוגיות בריאות
הבית שלנו כולו – 88 מטר מרובע – פחות לנקות :)
אין לנו חדר לכל ילד
ואין לנו ארונות מיותרים
אבל אני נשבעת לכם מכל הלב – שאנחנו הכי הכי מאושרים!!!
(ולפעמים... גם אני רוצה בית גדול יותר... לפעמים...)
רוברטו...
רוברטו הוא טכנאי של בזק. לנו ביישוב יש קו רדיו כפרי ורוברטו מסביר לי שהשיבושים בקו ליישוב הם בגלל הרדיו הכפרי – הוא תמיד אומר: זה המחיר לגור ביישוב מרוחק... (אני תמיד צוחקת, אם הוא היה יודע כמה יתרונות יש, הוא היה עובר לרותם מיד)
היום בבוקר קו הטלפון השתבש שוב ואני כהרגלי בקודש התקשרתי מיד לרוברטו. אחרי שעתיים הוא מופיע, בחור חרוץ ומקסים. מקיש רוברטו על הדלת וכולו שמח וטוב לב.
מה קורה ריקי?
אני מתחילה להתלונן על קו הטלפון ואז רוברטו צוחק...
לא שאלתי על הקו, מה קורה עם המוסיקה שלך?
מה? אני שואלת את רוברטו, המוסיקה שלי? מאיפה לך על המוסיקה שלי?
"ראיתי כתבה עלייך בעיתון לאישה אצל הספר שלי"
אויי, אני עונה בצניעות :-) זאת כתבה ישנה מלפני שנה וחצי
"שמעתי אותך גם ברדיו קול רגע עם דומינגז" (הלטינים חזקים היום!)
אתה לא עוקב... כבר עזבתי...
רוברטו הולך לחדר המרכזייה ומנסה לתקן את הקו... איך מתקנים את הקו? דופקים עליו כמו על מכונת כביסה מהוללת?הוא חוזר:
רוברטו: תיקנתי, לא יהיו בעיות יותר
אני: תודה, מה היינו עושים בלעדייך
רוברטו: תשמיעי לי את המוסיקה שלך
אני: בבקשה, זה הדיסק "שקופה".
רוברטו: אני המום, זאת את? את נשמעת בת 25 (זאת מחמאה?
אני מקמטת את מצחי)
אני: תודה
רוברטו: מתיישב על הספה ונותן לי הרצאה על המוסיקה בארץ... והוא מבין, מבין רציני.
אני: אז מה אתה אומר? יש לי סיכוי
רוברטו: אני עדיין המום... את גם כותבת מילים ומנגינה?
אני: כן, מה אתה לא מאמין לי?
רוברטו מקבל שיחת טלפון ומתנצל שהוא חייב ללכת ומבקש חתימה
אני: נו רוברטו, אתה מביך אותי
רוברטו: חתימה קטנה, מה קרה?
אני: מה אתה צריך, הילדים שלך אוספים חתימות של זמרים?
רוברטו: חתימה לאחראי משמרת בבזק, תחתמי שהייתי פה...
אני: ...........
מכונת כביסה נקמנית!
מכונת הכביסה שלי בת אלף (ימים)
נמצאת איתנו כבר 3 שנים
בקצב הכביסות שהיא מכבסת
אין פלא שאת החולצות שלי לועסת
כל הבגדים יוצאים מצויין
גם הצבעוני וגם הלבן
ורק את הבגדים שלי היא מקמטת
לא מבקשת שום סליחה ואפילו לא מתחרטת
בעלי החליט שזה לא הגיוני
הוא יכניס כביסה ולא אני
וכך הימים חולפים בנעימות
הוא מכניס כביסה למכונה בלי שום עימות
היום החלטתי שאני אכניס את הבגדים
אנחנו לא משחקות במשחקי ילדים
והמכונה הנקמנית, שיא הרשע
החליטה לעצור הכל ולהודיע על הפשע
באמצע הכביסה - היא החליטה לעצור
נו... תמשיכי מכונה - הוא עוד מעט יחזור
התאפקתי לא לבעוט בה - אני צריכה עוד נזקים?
ליטפתי את הכפתורים והתפללתי לאלוקים
התכופפתי אליה - לשיחה מלב אל לב
אבל היא עוד הרעישה - להגביר את הכאב
מכונה נקמנית, היא לא רצה להשתעל
שיצא אולי הגרב - וליבי רק התפלל
עכשיו הוא מתקן... ושואל בקול גדול בכוונה
תגידי... ריקי... מה קורה? מה הכנסת למכונה
ואני בלב שומרת... חכי חכי אחרי שהוא יגמור
הנקמה תגיע - נראה אז מי גיבור
הרי ערן לא יהיה לעולמים איתה
אני אבוא ואתן לה וואחד בעיטה
אחת כל כך גדולה - שיכאבו לי הרגליים
ואוסיף כמה מכות - שיכאבו לי הידיים
לא תמותי מזה - אבל אני לפחות ארגע
ונשבעת שבך אף פעם לא אגע
שולחת אור ואהבה לכל המכונות שבסביבה...
סיפור אמיתי... הוא עוד מתקן... איפה אמא הוא שואל בקול רטוב ורפה...
אל תגידי לי אישתי שאת שותה עוד כוס קפה...
מתוקה
מתוקה היא בת גילי או יותר מבוגרת, הכל תלוי מתי שואלים אותה.
היא לא תלוייה במספרים וגם לא נצמדת לתאריכים ובכלל היא חלשה בחשבון ככה היא אומרת.
מתוקה סיפרה לי שאף פעם היא לא אהבה את השם שלה וכל הזמן האשימה את אמא שלה על השם הזה.
כבר מכיתה ב' הילדים צחקו על השם שלה ועל השמנמנות שלה (למרות שאמא שלה אמרה לי שהיא הכי יפה בעולם) והמשיכו עד שהפסיקה ללמוד בכיתה י"א ולא בגלל השם אלא בגלל שהיא החליטה שמספיק לה.
אמא שלה ניסתה לדבר איתה ולהסביר לה שזה צעד פזיז מידי אבל זה לא ממש הזיז לה והיא התחילה לעבוד במכולת של טוביה (בלי שאף אחד ידע את הגיל שלה)
רק פעם אחת היא התחברה לשם שלה - אחרי שגילו שיש לה סוכרת וגם אז היא האשימה את אמא שלה:
"אם לא בשם, אז במחלות התורשתיות שלה, ובמבנה הגוף".
את אבא שלה היא לא יכלה להאשים כי הוא מת כשהייתה בת 5 (זאת אומרת היא כן האשימה אותו שמת אבל לא על השם שלה)
החיים של מתוקה לא היו מתוקים כמו השם שלה והיא אמרה שזה חבל כי אם השם היה אומר משהו אז כל היפות היו יפות וכל האהובות היו אהובות והיא מוסיפה עוד המון שמות שאני כבר לא יכולה לזכור כי היא לא עוצרת מלהאשים את השמות בבעיות של האנשים ולמרות שאני חושבת שהיא לא צודקת אני שותקת כי אני לא רוצה לעצבן אותה כי ככה היא אומרת הסוכר עולה מעצמו ובלי עזרת שוקולד.
לפעמים אני מנסה להראות למתוקה את השמיים הכחולים כמתנה נפלאה ולפעמים אני אפילו לוקחת אותה לים כשיש לי כסף למונית כי על אוטובוסים היא לא מוכנה לעלות. הייתי מסבירה לה שלנשמה גדולה כמו שלה אין אפשרות לחיות בגוף קטן והיא הייתה מחייכת אלי ומלטפת את הבטן הרכה והנעימה שלה. מיד אחר כך ההינו אוכלות גלידה והיא היתה אומרת שגלידה זה הכי טעים כי זה אסור אבל גם מתוקות צריכות מתיקות.
אתמול הלכתי אליה והיה לי כסף למונית. מצחיק שסבא שלי נותן לי דמי חנוכה אפילו שאני כבר גדולה.
קראתי לה מלמטה למרות שכבר לא עושים את זה כבר בגלל הפלאפונים אבל שכחתי את שלי בבית ולא היה לי כח לחזור.
קראתי שוב ושוב ואחרי חמש דקות שכבר הרגשתי ממש ממש לא נעים מכל השכנים. אמא שלה הוציאה את הראש מהחלון ואמרה לי שמתוקה לא בבית והיא תחזור יותר מאוחר ושהיא הלכה וכאילו אמרה בשקט שמתוקה הלכה להיפגש עם מנחם.
אני ישר חשבתי על מנחם ושבטח מתוקה מסבירה לו שמנחם זה מלשון לנחם...
במקום להמשיך לחשוב התפללתי לאלוהים שיעשה שמנחם באמת ינחם אותה וימלא לה את הסוכר בנחמה מהסוג של אהבה.
מכבסת חלומות
שעות הייתי יושבת על ידה כשהיא היתה מכבסת את הלבנים בגיגית גדולה.
היא ואני יושבות על הרצפה רטובות מכף רגל ועד ראש, היא משפשפת את הבד בידיים ואני מפוצצת בלוני סבון צבעוניים וריחניים שמצטברים בדפנות הפיילה.
מכונת הכביסה היתה גם היא פועלת. אבל סבתא התעקשה שלבנים מכובסים בידיים, נקיים יותר ואני הקטנה שלא הבנתי מאומה בכביסה, הייתי מחכה בסבלנות עד שהערמה הלבנה תולבן עוד יותר ואז יגיע הזמן שסבתא תכין לי ולה כוס תה (לשלי היא תוסיף מים מהברז כי הסבלנות שלי קטנה כגילי) תפתח את קופסת הפח ותוציא משם עוגיות ממולאות תמרים בטעם גן עדן שהכינה.
סבתא שלי התחתנה צעירה, רואים בתמונות שהיא היתה מאושרת פעם.
בגיל צעיר מאוד התאלמנה כשהיו לה חמישה ילדים. שני ילדים נולדו לתוך חיים של נכות, מחלה שהגוף נולד ככה מעצמו ולא צריך תאונה שתשבור את הגוף.
ילדה אחת מתוך החמישה נשארה צעירה לנצח. רק כשהתבגרתי העזתי לשאול את אמא שלי למה רותי מנהגת מוזר והיא הסבירה לי שהיא היתה בסדר גמור עד גיל שש ורק כשהילדים קראו לה לראות ברחוב את אבא שלה שמת מדום לב פתאום ברחוב היא החליטה, אולי בעצמה, להישאר ילדה לנצח.
למרות שהיא ילדה נצחית היא נשואה לילד נצחי כמוהה.
כל לילה סבתא היתה יוצאת לעבוד במאפייה להביא את לחמה תרתי משמע וחוזרת עוד כשהילדים ישנים כדי להכין את האוכל ליום הבא.
פעם, פעם אחת היא נסעה לשוק הכרמל וחזרה כשאנחנו מקבלים את פניה על המדרגות אני והאחים שלי. התיישבנו סביבה והיא כהרגלה החלה מחלקת לנו את הפתעות שהביאה. בדיוק באותו יום שלישי הזה כשאני מחכה בסבלנות (קטנה כמו שאמרתי קודם) היא סיימה את החלוקה וידיי נשארו ריקות.
הבטתי בה והיא בי וחיוך גדול פשט על שפתיה. היא הוציאה מהשקית גרביים חומות גדולות ואמרה לי – הינה יא בינתי, גם לך הבאתי משהו מתל אביב. הגרביים היו גדולות אני מודה, אבל גם עכשיו כשאני כותבת את המילים דמעות של אותו אושר יורדות לי. היא לא שכחה אותי ורק טעתה במידה של הגרביים.
היו קטעים שסבתא צחקה על לב שמיים וגרמה נחת לסביבה.
היא חייה את חייה בגעגוע לבעלה שנפטר ולא ממש הקפידה לטפח את עצמה והייתי אומרת לה: ספתושה למה את לא מוכנה להתגנדר היתה עונה לי:
סבא שלך זכרונו לברכה מחכה לי ויקבל אותי כמו שאני ואני הייתי עונה לה שעברו כבר המון שנים והוא בטח מצא לו עירקית חיננית וצעירה ואת חייבת להתגנדר כי יכול להיות שאת תצטרכי לצאת לדייטים בשמיים...
היא היתה צוחקת ודוחה את דבריי עם ידייה תוך כדי צחוק ואומרת לי יא בינתי הוא מחכה רק לי.
חלפו 4 שנים סבתא שלי מאז שהלכת ממני.
בכל הריון היית שואלת אותי – איבן? (בן) הייתי אומרת בת והיא היתה אומרת: לא נורא יבוא עוד בן. לא לך יא בינתי, לבעלך.
חודשיים לפני שנפטרה הריתי את ישי, בן סבתא, בן. אבל עוד לא הספקתי להגיד לך.
היום סבתא אני הנכדה שלך עומדת מול החיים
וגם אני כמוך מכבסת חלומות ותולה תקוות.
להיות פולנייה ובעצם בכלל לא להיות?
סליחה שאני נדחפת יש לי רק שאלה ותהייה
איפה כאן התור כדי להפוך רשמית לפולנייה
גם אני רוצה וזה סופי ומוחלט
להיות פולנייה מראשון עד שבת
אני לא יודעת איך לא נולדתי כזאת
תסתכלו עלי – אפשר לראות
אני נעלבת מהבדיחות
אני כל כך מתאימה
וסוחבת רגשות
גם אחרי שעברה יממה
כשהילד נולד אני ישר חשבתי "מי תהיה הכלה?
"אם שואלים "את עוד חולה?" אני מדווחת רק על הקלה
הפסקתי לדבר על אהבה
אומרת לסביבה שאני ממש לא חשובה
לפעמים מכריחה את עצמי לחשוב עצבות לעד
ככה אני מרגיעה את עצמי (כשאני שמחה) לבד
אני קונה בגדים שחורים שיהיו להלוויות
שם אני מרגישה בחברה טובה, מה כבר יכול להיות...
אני מכינה שטרודל לילדים ולנכדים
אין איש בא לבקר, ימיי כה בודדים
אני נוהגת להתלונן לפי הוראות הרופא
לפחות שש פעמים ביום ורצוי לא אחרי קפה
אני טוענת שהלב הורג אותי ולא מסיבות רפואיות
מי צריך אותי (ככה אני אומרת לכולם) למה צריך לחיות
אני מלאת גאווה בבן שלי שמטופל אצל פסיכולוג
שמדבר על אמא שלו (עלי) ככה אין לי מה לדאוג
אני לא מחליפה מנורות ויושבת בחשכה
ומספרת לעצמי כל הזמן אותה בדיחה.
אתמול חשבתי לעצמי על חוק השבות בלי הגבלות
יש לי קרובי משפחה מדרגה ראשונה
בעלי חצי פולני אז מגיעות לי הקלות
תגידו... את מי אני שואלת ולמי אני פונה
לכל מה שתגידו אני מוכנה ונכונה
איפה נרשמים כדי להחליף עדה
אם לא יתנו לי לשנות...אני פשוט אבודה.
אני מודה שהגזמתי :-)
ואני מודה שהכל כמעט אמת
חוץ ממה שלא...
חבילות לחיילים הגיבורים
היום הכנו חבילות לחיילים הלוחמים
ישי מצד אחד ורעות מהצד השני מחלקים הוראות
אמא תכניסי הרבה שוקולדים שיהיה להם מתוק (גם אנחנו רוצים מקופלת)
וגם אמא, לא כדאי להכניס לחבילה תפוצ'יפס כי הוא יגיע מעוך - תני לנו (קחו)
קולות כירסום לא הפריעו להם להמשיך
החייל אוהב ביסלי גריל? כן (אתם לא מקבלים) :-)
ומסטיקים (ישי כבר מתחיל לשיר שכיף לחייל שלנו, חייל שלנו)
מלאן ממתקים מתוקים ומפנקים
אל תשכחי את משחת השיניים וגם את הסבון עם הריח הטוב
(יש להם זמן להתקלח?)
והציורים
ציורים צבעוניים עם ברכות:
ישי ביקש לכתוב:
לחייל הגיבור תבוא לבקר אותנו ברותם וגם תלך לבית שלך
רעות ביקשה לכתוב:
לחייל החזק שתהרוג את כל הרשעים (נשבעת שאני לא אמרתי כלום על רשעים)
אחר כך עטפנו את קופסאות הנעליים המלאות באהבה ועטפנו בעטיפה יפה.
מחר הם ישלחו עם כל ילדי הגן את החבילות לחיילים האמיצים.
רעות אמרה שהיא רוצה לישון עם החבילה כדי שלא תשכח להביא לגן אז אמרתי לה שלא תדאג והיא אמרה לישי שיתפלל טוב טוב שהחבילה תגיע לחייל ויהיה בריא וישמח לאכול שוקולד וישי ענה לה: הוא גם יבוא לבקר אותנו.
וואללה התרגשתי.
לא לשכוח לזכור
אני לא מבטיחה לזכור בפעם הבאה
אני לא מבטיחה לא כי אני לא רוצה
אני פשוט לא כל כך יכולה
יש לי בראש 180 מנגינות שלי - כי אני לא כותבת תוים
מתנצלת ילדים יקרים שלי
אני לא זוכרת טוב.
עד כאן ההקדמה
הסיפור עצמו מתחיל ביום ראשון האחרון
רננה ביקשה שאכין לה קוגל איטריות לכיתה לטיש שמתקיים ביום חמישי בבוקר
אמרתי לה שבשמחה
ביום רביעי בערב שיננתי לעצמי - לא לשכוח להכין
שיננתי... אז מה...
חמישי בבוקר אני מתעוררת בנחת בשעה 6 ורבע בבוקר
הילדים ערים כבר
ישי עובד במוסך שלו
רעות מציירת
ורננה באה לקראתי שמחה וטובת לב
"אמא, זכרת את הקוגל"
בלעתי את הרוק
קוגל... באמת מה עם הקוגל...
שאלתי אותה - אפשר משהו אחר?
המבט שלה אמר את הכל
את לא אמא שלי מהיום!!!
נשמתי נשימה עמוקה - אני יעשה קוגל
ספרי הבישול כתוב שצריך לאפות 50 דקות - אבל אין לי חמישים דקות - רק 45 והאיטריות עדיין בשקית.
נשמתי שוב - התחלתי להתפללל תוך כדי רתיחת המים
"אלוהי הקוגל - תן לי רעיון - בבקשה - ותגיד לה שתפסיק להתסכל עלי ככה "
בזמן שהאטריות על שוחות במים הרותחים - אני מתלבטת איך לעשות קרמל
מיד חשבתי על הרעיון - בקערה ערבבתי 4 ביצים, סוכר, קינמון ורוטב מייפל, כן רוטב מייפל שיצבע את הקוגל בחום יפה.
האטריות נשטפו ועורבבו אחר כבוד עם הבלילה החומה שבקערה.
אמרתי לעצמי - על החיים ועל המוות - עדיף ממבט "האמא שלי שכחה אותי - אני אשכח אותה"
לקחתי מחבת גדולה והחלטתי שאת הקוגל אני מכינה במחבת יש לי רק עוד 20 דקות לפאדיחה
צד אחד השחים ואז הכנסתי בעדינות - עם האצבעות, צימוקים - רננה אמרה שחייבים צימוקים ואמרתי לעצמי שאם הצימוקים יהיו מעורבבים כבר מהתחלה אז המחבת היתה שורפת אותם.
לקחתי צלחת גדולה
הפכתי את הקוגל עליה ואז החלקתי שוב למחבת.
ישי מנגן
אחר הצהריים ישי מנגן על הקלידים
קליידרמן קטן בן 4 - מוכשר ברמות על (הבן של... )
אני בדיוק דיברתי בטלפון וישי בא אלי ואמר לי בקול:
"אמא את מפריעה לי - דברי בלב"
שאלתי אותו: "איך אני אדבר בטלפון בלב?"
הקטנצ'יק שלי ענה עם תנועת יד
שאומרת סבלנות... "בנחת... אמא בנחת"
כמה שהוא מתוק הילד הזה...
(בבוקר התפקחתי... האם הילד אמר לי אמא...סתמי... במילים מנומסות???)
אני אסיים בדברי חוכמה של ישי על הבוקר:
ישי: אמא אני יודע להגיד את עשר המכות
אני: אז תלמד אותי...
ישי: דם, צפרדע,כינים, ערוב, דבר, שכין, ברד, המון
אני: מה המון?...
ישי: ...חושב... לא המון התבלבלתי, הרבה... (הערכת העורכת :-) ארבה)
מי גאון של אמא?
השיר שהביא לי אהבה.
עשר שנים חלפו מאז הלידה של ביתי הרביעית
עשר שנים טובות שמשתבחות מיום ליום
ולא שלפני היה רע, היה... פשוט היה...
הימים חלפו במהירות.
באותו יום הסתכלתי סביבי וראיתי את הילדות משחקות על השטיח סביב התינוקת החדשה קול צחוקן נשמע בחדר ופניי אטומות לו.
כמעט כל אישה יכולה לסבול מדיכאון אחרי לידה.
לא כל אחת יכולה לזהות את הכאב הלא מוסבר,
העצבות הניבטת מהעיניים מול תינוקת יפה כחולת עיניים.
השקט הרע שעוטף את המחשבות.
לי זה היה ברור... הסתכלתי על האיש שלי ואמרתי לו: עצובים לי החיים, אין לי כוח יותר...
מיד אחרי המשפט הזה אמרתי לו שאני חייבת מוסיקה – באותו יום נסעתי לחנות של דיסקים וקניתי עשרה של דיסקים שבתוכם היה דיסק של גלי עטרי עם השיר: "השיר שיביא לך אהבה".כתבה והלחינה לאה שבת הנפלאה.
שמעתי את השיר כמו מנטרה – מליון פעם ביום!
אחרי שבועיים נפלה בי החלטה ללמוד גיטרה... למדתי 12 שיעורי גיטרה
ואז עברתי ניתוח שהסתבך ונכנסו לי קרישי דם לריאות וכמעט ונפרדתי מהחיים. שכבתי על המיטה עם חמצן ורופאים דואגים
ואז בא האור הלבן והעוטף "באנו לקחת אותך" אני עונה שאני מוכנה לבוא אבל אני לא יכולה יש לי 4 בנות קטנות, אני לא עוזבת אותן. בכיתי והשתוללתי ונאבקתי שאין סיכוי בעולם שאני עוזבת אותן. ואני מבטיחה להיות טובה, הכי טובה שאפשר...
כשהתעוררתי ראיתי את האיש שלי לידי מחזיק לי ביד ושאלתי אותו אם הוא שמע את הצעקות שלי...
הוא ענה שלא...
הבנתי שקיבלתי הזדמנות שנייה.
אחרי חודש עברנו דירה לרמת הגולן
שם התחלתי לכתוב ולהלחין כאילו עשיתי את זה כל החיים
ומאז ועד היום אני כותבת מלחינה ושרה את השיר שמביא לי אהבה ענקית והמון שמחה!
שנה חדשה וטובה לכולנו:
אני מוכנה לשמוע נשים המגדלות ילדים שאומרות שהחופש לא היה פשוט, שהילדים משתעממים ומוציאים הרבה כסף כדי לתת להם חוויות מעניינות.
אבל אני לא מוכנה לשמוע אמהות שאומרות – ברוך ה' הילדים סוף סוף הולכים לבית הספר ולגנים.
במילים אחרות – "ברוך שפטרנו".
לי ולמשפחה שלי החופש הוא זמן להכרות עמוקה יותר אחד של השני. של כיף גדול ושל רגעים יצירתיים שמולידים רגעי השעמום.
שבועיים לקראת סיום החופש רעות בת השבע היתה קצת נודניקית, שאלתי אותה – האם את צריכה ממני משהו יותר מחבק ממה שאני נותנת לך כי אני מרגישה שאת מחפשת ממני תשומת לב בצורה חדה יותר. רעות הרימה את ידה ואמרה לי בחיוך: אמא, חופש גדול, קצת צחוקים... ואז שאלתי אותה האם היא צריכה זמן אישי איתי לעיתים יותר תכופות, היא ענתה לי: כן אמא אני צריכה זמן איכות שלי ושלך . שמחתי ושאלתי איך היא רוצה שנעשה את זה?
היא ענתה לי שהיא ואני נשוחח עם כל ילדה וילד במשפחה ונברר אם הוא שמח ואם קשה לו במשהו...
רגע אמרתי לה, שאלתי אותך על שיחות אישיות איתך... היא ענתה – אמא את נהדרת, אני מרגישה מצויין J
אז הנה שנה חדשה ממש בפתח ואני לא רק אמא אני גם מוסיקאית יוצרת, כותבת ומלחינה
אני מקדישה לכל אחת ואחת את השיר שכתבתי:
שנה ועוד שנה
שנה ועוד שנה חולפת, משאירה בך סימנים
לפעמים עייפה, עם חיוך על הפנים.
זמן שעובר, זיכרונות בתוך תרמיל
את יפה כשאת מאושרת, זה לא תלוי בגיל
פזמון:
כל הטוב שבחיים, נמצא במרחק נגיעה
הרגישי בלב שלכל את ראויה
השנים שיבואו, יהיו מתוקות
יש לך למה לצפות.... אהה
הולכת מיום ליום, אומרים שככה החיים
לפעמים לא רואים, יש יותר ימים שמחים
עסוקים במה היה ומה יכול להיות אחר
קחי שפע של ברכות, לחיים טובים יותר
פזמון:
כל הטוב שבחיים, נמצא במרחק נגיעה
הרגישי בלב שלכל את ראויה
השנים שיבואו, יהיו מתוקות
יש לך למה לצפות.... אהה
שיר במתנה – רוצה לשמוע את השיר?
שם ומספר טלפון ושעה נוחה ואני אתקשר לשיר לך את השיר
כמה פעמים שרו לך סרנדה? הנה הזדמנות!!!
שנה טובה ומתוקה
שנת אושר והגשמה
שנה של שקט ושלווה
ובעיקר שנה שכל כולה אהבה
ריקי אוגול.
*******************************************************************
פורסם לראשונה באתר "לאישה"
משפחה ברוכת ילדים זה כיף גדול
הכל בגדול
השמחה גדולה
כמות הקניות גדולה
מבשלים בגדול ומנקים בגדול
לדוגמא לסנדוויצ'ים של ארוחת בוקר שניקח איתנו לבריכה נצטרך כיכר וחצי לחם פרוס – לכל אחד לפחות 2 כריכים...
אחינועם רוצה עם חומוס
אוריה עם גבינה צהובה וקטשופ
רננה עם גבינה וזיתים
אבישג עם גבינה בלי איכס זיתים
רעות רק עם שוקולד
וישי מה שיש... אפשר עם טונה?
וכך עוברות להן פרוסות הלחם את מסדר המריחה והטעימה תוך כדי
עד כאן לא שמעתם תלונות
המקרר של משפחה ברוכת ילדים עובד שעות נוספות
הכל מתוכנן – אין מקום לשום דייר חדש שרוצה לבקר
שקיות לחם פרוס למכביר (אין לנו מכולת ביישוב)
שניצל של עוף טוב רק כי הוא היה במבצע – קניתי 4 שיהיה לחופש
נקניקיות טבעול למי שחס על החי וחי על החסה
נקניקיות עוף למי שחס על החסה וחי על הקטשופ
עוף לשבת
בורקסים לארוחת ערב וירקות קפואים למכביר.
במקום שנשאר – שלוקים ללא צבעי מאכל – המון!
במשפחות ברוכות ילדים יש המון ימי הולדת
אתמול היה יום הולדת לרעות – בת ה7
נסענו לחגוג את היום הולדת במסעדה (פתחנו תוכנית חיסכון קטנה)
כולם רצו להביא לרעות מתנות ולכן הכנתי מבעוד מועד מתנות קטנות שהיא אוהבת ואחת גדולה שאני אוהבת לתת לה.
אחרי החגיגה החגיגית חזרנו הביתה ובבוקר קיבלתי ממנה מכתב עם ציור שהיא כתבה בו: אמא הלביו
I love you
הלביו, הלביו – ככה זימזמתי לעצמי כל היום
כמה הלביו יש לי לילדים שלי
ובזכות ההלביו שלי אליהם – הלביו לעולם!!!
********************************************************************
פורסם לראשונה באתר "לאישה"
הילדים ביקשו ללכת לבריכה. החום בבקעת הירדן לא פשוט ואני נעניתי בשמחה ואז מתחיל הארגון.
כמו כל מבצע צבאי גם הליכה לבריכה עם שישה ילדים מצריכה ארגון ותכנון מדויק שלא נשכח שום דבר בבית בעיקר לא את אחד הילדים :)
היום מתחיל בארוחת בוקר קונטיננטלית. ערמת הכלים תצטרך לחכות לאחר כך אחרת נצטרך להתעכב.
אני כמפקדת האירוע מתחילה לחלק הוראות:
אחינועם – בתיק הירוק שימי מגבות.
רננה – את הענבים תשטפי ושימי בקופסא... איזו קופסא?... לא משנה העיקר שיהיה לה מכסה.
אבישג אחראית על התיק הסגול עם הגלגלים והמצופים.
אוריה – ממלאת את הקלקר במים קרים.
רעות – מודיעה לי שהיא קטנה מידי ולכן היא אחראית רק על בגדי ההחלפה שלה.
ישי – משתולל בשמחה בין התיקים (גם זה חשוב – מורל חשוב מאוד).
אני בינתיים עושה הר של סנדויצ'ים ותוך כדי שואלת שוב אם כל אחת ביצעה את המשימה.
בשיירה ארוכה הולכים למכונית (מיניבוס יותר נכון).
כמו מפקדת מיומנת אני שואלת בקול אם כולם כאן ואז מתפקדים
אחרי שאני מוודאת שכולם באוטו וגם התיקים והמים,
אומרים את תפילת הדרך ונוסעים.
בבריכה אני כמעט לא מרגישה את הילדים.
הם שמחים על השמיים מהמים
מידי פעם יוצאים לשתות ולאכול.
כשהמציל מודיע שהבריכה נסגרת (להפסקת צהריים) ישי מודיע שהוא יישאר עד שהיא תפתח שוב.
אני כמפקדת הבריכה מתחילה במשא ומתן להחזרת ישי הביתה וכמובן אחרי כמה דמעות והבטחות על כך שנשוב לשם הוא נרגע.
כל האחראיות אוספות את התיקים
לא נשאר שום לכלוך על הדשא – אני מאושרת!!!
רגע... רגע... איפה המפקד הראשי? אההה הוא בעבודה...
חוזרים הביתה.
המפקדת עייפה על מוות
אין הוראות
אין עם מי לדבר
תוך כדי ארוחת צהריים אני נרדמת בסלון וחולמת על המבצע הבא...
**********************************************************
פורסם לראשונה באתר "לאישה"
כשהייתי ילדה הייתי מחכה לחופשה כמו אויר לנשימה. זמן בטלה מול מסך וצפייה דרוכה של שנה אחרי שנה לראות האם מרקו ימצא את אמא שלו... פיקניקים משותפים עמוסי מנגלים ומדוזות ובעיקר געגוע אין סופי לתחילת הלימודים.
היום ממרום שנותיי ומשפחתי הפכתי להיות מפיקת אירועים, מנחת סדנאות, בתיה עוזיאל ומטפלת הוליסטית למציאת האני ועוד...
יש לי ברוך ה' שישה ילדים מגיל 16 ועד חמש וחצי בדילוגים ולכולם אני צריכה למצוא פתרונות תעסוקתיים לשעות המשעממות.
הנה לדוגמא קניתי 2 קילו שעועית ירוקה וביקשתי בחינניות מאחינועם בת ה-16 לקטום לה את הקצוות. כמובן שהיא הסתכלה עלי במבט של "אמא, כאילו דא... למה אני צריכה את זה..." אמרתי לה שכדי ללמוד שלכל דבר יש 2 צדדים אני שולחת אותה להתנסות מלמדת של 2 צדדים.
כמובן שהיא לא קנתה את זה למרות שהייתי מרוצה מעצמי מאוד...
אחרי שהיא עברה מחצית מהדרך היא הודיע לי שהיא מרגישה כמו סינדרלה ואני ניצלתי את המומנטום להזכיר לה שסינדרלה מצאה בסוף נסיך יפה תואר והם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה.
העוגה למסיבת סוף השנה של ילדי הגן כבר בתנור ומזכירה לי שאוטוטו ביום רביעי מתחילה החופשה הגדולה של הילדים ונגמרת לי החופשה.
למרות הכל אני טיפוס אופטימי ובאחד ליולי אני נכנסת לאולפן להקלטות. כדי שיהיה לי כוח לתת מעצמי אני צריכה גם לתת לי.
***********************************************************
כבר רבע שעה שרעות מסתובבת עם אצבע תקועה בתוך הלחי
אני: קיבלת מכה?
רעות: לא
אני: אז מה את עושה?
רעות: אני עושה גומת חן כמו שיש לך
אני: את לא יכולה לעשות גומת חן - אי אפשר לעשות
רעות: אני אצליח
אני: מחייכת
רעות: הנה, הנה בדיוק כזאת אני רוצה
אני: אל תתעקשי - יכאב לך בלחי
רעות: הגומה כואבת לך?
אני: לא, היא שם מאז שנולדתי
רעות" אז למה לא שמת לי אחת כשנולדתי
אני: כבר ממש צוחקת
רעות: זה לא יפה לצחוק עלי עם גומה...
****************************************************************
סוכר
ישי חזר היום מוקדם מהגן (גם אתמול כי הוא ביקש ואם הוא ביקש – כיף לי שיחזור מוקדם) ישבנו לאכול צהריים ביחד ואז הוא אמר לי:
נכון שלפני שהפכתי לגבר הייתי תינוק ואהבתי לאכול דייסה.
אני: לפני מה... ( מתקשה בבליעה של העגבנייה)
ישי: שהפכתי לגבר, אמא אני כבר גבר
אני: אתה עדיין ילד
ישי: את לא מבינה, אני כבר גבר ושתדעי לך שהיום כמעט הגעתי ללבה
אני: איזה לבה
ישי: חפרתי היום בור וכמעט הגעתי ללבה ואולי הגעתי אבל הבור היה עמוק ולא ראיתי לעומק
אני: אם לא הגעת ללבה הגעת ללב שלי. תן לי נשיקה בבקשה
ישי: אני כבר לא כל כך אוהב נשיקות
אני: עושה פרצוף עצוב...
ישי: אז אחר כך
אחרי כשעה אני כותבת את הפוסט הזה בוורד ומבקשת מישי נשיקה כדי שיהיה סוף
הוא נותן לי נשיקה מתוקה מלאה בפירורי עוגיות
אמרתי כבר סוכר?
*************************************************
אמרתי לעצמי 3 במאי 2010
תהיי יוצרת רצינית.
אם את כותבת, תכתבי.
אז קמתי בבוקר מוקדם
הכנתי את הילדים לגן ולבית הספר
שתיתי נס קפה חלש עם סוכרזית
הכנסתי מכונת כביסה
קיפלתי 3 מכונות
סידרתי את הסלון שהיה מבולגן מאתמול (היינו בגולן)
אחר כך עניתי לכל המטופלים של המטפל המהולל שגר איתי בבית ונקרא לצורך התלונות - בעלי
פתחתי מחברת בדרך לתליית המכונה
קילפתי ירקות לתבשיל ירקות
והסתכלי לאורז המלא בעיניים
שמתי סירים על הגז
חידדתי עיפרון
הזכרתי לעצמי מה אני רציתי לעשות
אהה לכתוב
ורק אז אחרי שהתעייפתי
כתבתי
רשימה של כל מה שצריך לקנות בסופר
חייה של כותבת
עמוסת שמחה וילדים
עמוסת תלונות וחיוכים
כותבת וכותבת.
מכבסת מילים ותולה תקווה.
*********************************************
אחרי שהתביישתי בפינה החלטתי לשתף אתכם:
כי רק אהבה תביא אהבה!
חלופת התכתבות של אחי ושלי:
אחותי
Daniel Vais יום 13 ינואר בשעה 00:38
ראיתי שהצטרפת ל:עדנה מהאח הגדול תמורת גלעד שליט. מה קורה?
Ogol Riki יום 13 ינואר בשעה 06:43
היא אוהבת ערבים ולכן תסתדר איתם מצויין.
היא נוסעת ביוזמתה לעזור להם וגלעד שליט כבר ממש רוצה לבוא הביתה.
Daniel Vais יום 13 ינואר בשעה 14:49
לא שופטים אדם שאוהב ולא מחליפים אדם באדם. זה אלוהים אומר לי.
זה דף לאנשים מלאי כעס ושנאה. וגלעד שליט מוחזק על ידי אנשים מלאי שנאה וכעס
שנאה וכעס זה לא בריא ורק מביא עוד שנאה,
ואף פעם לא מביא לטוב. זה חוק קוסמי
גם אם את חושבת מה שאת חושבת אל תתמכי בדף הזה כי הוא מכיל אנרגיות מאוד שליליות ויש לך נשמה יפה מידי להיות חלק מדף כזה
תקראי מה שאנשים כותבים שם. ממש פחד אלוהים. ממש כמו מה שערבים קיצונים אומרים על ישראלים.
כמה כואב. כולנו באנו באהבה מאלוהים ואנשים לא מוקירים את זה.
אני לא שונא אף אחד וזה מרגיש לי נקי. גם אם יש מי ששונא אותי אני לא יחזיר שנאה.
לפעמים שתיקה הופכת לזהב טהור וזה כוח עצום
וחוץ מזה. אם זה לא אהבה זה לא שלך
Ogol Riki יום 13 ינואר בשעה 15:31
אתה צודק כל כך
מצטערת שנסחפתי
ביטלתי את החברות
אין עלייך מלאך שלי
חיבוק גדול מליבי אל ליבך.
אחי דניאל גר בלונדון כבר 15 וחצי שנים. הוא קטן ממני בשנה פחות שבעה ימים.הוא גבוה ומקסים. רקדן וכוריאוגרף. עובד עם רקדנים בעלי מוגבלויות כמו לקויי שמיעה וגם עם ילדים עם תסמונת דאון. נוסף לכל זה הוא angel therapy ועושה רייקי.
והכי הכי חשוב – הוא אחי. לי זה פתח את הלב.
הרי כולנו יודעים שרק אהבה מביאה אהבה!עכשיו אני מבינה יותר את המשפט הזה.
*************************************************************
שאלתי את ישי איזה מרק הוא רוצה שאכין לו היום
הוא ענה שהוא ממש, אבל ממש ממש רוצה מרק כתום
שמחתי על הבחירה שלו והלכתי למטבח ( 3 צעדים מהסלון...)
הוא נעמד לידי ואמר: אמא אל תשימי בטטה... אני לא אוהב בטטה.
אין בעיה עניתי.
וגם... וגם... אל תשימי דלעת כי אני לא אוהב דלעת...
חייכתי... אין בעיה אני לא אשים דלעת אם אתה לא אוהב.
וגם אמא בבקשה אל תשימי עדשים כתומות כי אני ממש, אבל ממש לא אוהב עדשים כתומות.
חייכתי אליו
שאלתי אותו אם הוא אוהב את המרק הכתום שאני מכינה לו
הוא ענה שכן, בטח שאני אוהב.
הכנתי לו מרק כתום
ולא גיליתי מה הכנסתי לסיר חוץ מהמון המון אהבה.
המרק יצא כתום :-)))
***********************************************************
טלפון מאלוהים...
ביום שני התקשרתי לרחל נפרסטק החברה המקסימה שלי ואמרתי לה שתקשיב לי טוב. שאני לא באמת תמיד שמחה
וגם לי יש רגעים מחורבשים כאלה. ואני לא יודעת מה יהיה עם המוסיקה שלי ובכלל מה איתי. ואיפה אני ועוד כל מיני ומיני קיטורים.
אולי החלומות שלי גדולים מידי ואני מתחילה להתעורר לתוך המציאות שאני יודעת שלא תוכל לשאת את החלומות שלי ואולי כדאי לוותר או להחליף חלום...
תוך כדי השיחה איתה הפלפון מצלצל ועל הקו חברה שקנתה את הדיסקים ומתקשרת להודות לי על המוסיקה, המילים והקול שלי שמלווים אותה בנסיעותיה. ואחר כך נתקלתי בפורום בו נשאלה נערה בת 15 איזו זמרת היא אוהבת והיא אמרה ריקי אוגול (כנראה הופעתי מולה באחת מהופעותיי באולפנות)
כשהסתיימה השיחה התקשרתי שוב לרחל וסיפרתי לה שקיבלתי טלפון מאלוהים.
"הוא אמר לי שהמוסיקה שלי עושה טוב לאנשים וכיף לשמוע אותי. ואז מה אם אני לא מוכרת ומושמעת ברדיו המטרה שלי שלעשות טוב לאנשים מושגת לאט לאט ומגשימה את עצמה".
אני מקווה שאלוהים קורא את הבלוג שלי כי אני רוצה להגיד לו תודה רבה. אני מסתובבת מאז עם חיוך גדול והשלמה נפלאה שלא משנה מה יקרה העיקר שהוא יודע שאני מוסיקאית טובה וגם (באותה הזדמנות) בן אדם טוב.
אז תודה לך בורא.
מנה באמונה.
אחרי השיחה רחל פרסמה שיר מקסים:
http://cafe.themarker.com/view.php?t=1325432
**********************************************************
אני יעזוב את הבית...
ככה היא אמרה
ובכתה כל כך שכמעט בכיתי איתה...
המורה התקשרה וסיפרה לי שהיה לה קשה היום והיא התחצפה
אני חיכיתי לה על המדרגות
היא שאלה למה אני מחכה לה
ורצה לחבק אותי
שאלתי אותה איך היה בבית הספר
היא אמרה שכמעט הכל היה בסדר
סיפרתי לה שהמורה התקשרה
היא ענתה שהיא באמת התחצפה
ואמרה לי שיש לה רעיון
אני אכתוב לה פתק יפה שכתוב בו - לא לשכוח להתנהג ויפה ולצרף סוכרייה על מקל
חמוד לה...
כמובן שלא הסכמתי לרעיון המתוק שלה - תודו שהיא יצירתית
אמרתי לה שאסור לה לשחק היום ומחר במחשב
היא בכתה כל כך שכמעט בכיתי איתה
ובאותה נשימה... בעצם כמעט בלי נשימה היא הודיעה שמחר
ולעולם היא לא תלך לבית ספר
והיא תברח מהבית ותחפש משפחה אחרת
אחר כך היא נרגעה
ואחר כך גם אני
היא בכל זאת רק בכיתה א' המתוקית שלי.
ועוד קצר:
ישי העיר אותי בנשיקה כמו בכל בוקר
ביקשתי עוד אחת והוא הסכים
ביקשתי עוד אחת והוא אמר שאי אפשר
אמא, אם אני אתן לך המון נשיקות האהבה תתייבש
שאלתי איך זה יכול להיות
הוא אמר שהאהבה היא מעיין
ואם הוא יתן לי המון נשיקות המעיין יתייבש
אין לי מושג איך ילד בן 4 וחצי ועוד קצת מרגיש כך...
****************************************************************
בזמן כתיבת השורות אני יושבת מול מחשב. שערות ראשי מרוחות בצבע אדום וכרבולת אופנתית פנקיסטית מעטרת את ראשי.
הכל התחיל אתמול. הוא אמר לי שיש לי שערות לבנות בראש. אמרתי לו שאני יודעת שיש 2 מצד ימין ו2 מצד שמאל. הוא אמר שזאת ההתחלה. אני (התעצבנתי בלב) ואמרתי לו בקול משכנע שממש לא נורא, הרי השיער שלי תמיד מכוסה במטפחת וגם לכל החברות שלי יש יותר ממני וגם אמרתי לו שיסתום... (אומרים שמי שמתעצבן מלבין יותר מהר)
ההמשך היה בבית המרקחת של סמי בבית שאן. בסך הכל רציתי לקנות מסקרה וקניתי גם אייליינר, פינצטה, קרם לשיער, לפנים, לרגליים וממש לפני שביקשתי חשבון הוא שאל: את רוצה לצבוע?
אמרתי לו שאני לא צריכה... הוא אמר: את השיער... (יש לו טאקט לאהובי) עניתי: למה לא... בוא נבחר צבע.
בחרנו אדום – אני אוהבת אדום. זה יכול להתאים לכרית שלי...
הגענו הביתה. סידרנו את כל הקניות שעשינו והתקשרתי לשיקי לשאול אם היא יכולה לצבוע לי, למה אני אמתכם הנאמנה צובעת לה באופן קבוע. אבל שיקי לא יכלה כי היא בדיוק נכנסה למיטה (יש מי שישן יופי בצהריים)
ואז הוא אמר – אני אצבע.
צחקתי
הוא היה רציני
כפף את הכפפות וביקש הוראות.
אני כבר הלבנתי מפחד אבל שמתי את ראשי בכפיו – מי שבישל את הדייסה יצבע אותה.
נתתי לו הוראות מדויקות ואני אכן מקווה שהוא עשה אותם כי קשה לי לראות מלמעלה בלי משקפיים J
אחרי צביעת השבילים הגיע הזמן לעיסוי הצבע בכל הראש אמרתי לו שצריך לעסות את הראש בעדינות בתנועה סיבובית וממש ממש נהנתי
עכשיו אני יושבת מול המחשב
הוא הרים את השיער כמו פנקיסטית ואמר שהוא חייב לצלם אותי.
כמובן שהאיום על חייו חשוב לו יותר מלצלם.
יש לי עוד 8 דקות עד שאצטרך להוריד את הצבע מהראש
למרוח מסכה טיפולית (כנראה השיער ממש סובל)
אחר כך אני אפרסם את הפוסט
ורק אז אסתכל במראה
עדיף לבוא עם חיוך למראה
אומרים (הטון פילוסופי אוורירי) תאהב את העולם, העולם יאהב אותך חזרה.
אומרים (באותה טונצייה) תחייך, העולם יחייך אלייך.
ואם כל מה שכתבתי לא ינחם אותי במידה וזה יצא איום ונורא... אני אקשור כרגיל את המטפחת על הראש ולא יראו ראיות. ובלילה כמו בכל לילה אני אלך לישון בלי מנורת לילה של מיקי מאוס.
******************************************************************
ערב כיפור
הייתי בת אדם לפני הכל
ואהיה אדמה אחרי הכל
ובאמצע עצים ופרחים
אבנים ודרכים
שמיים גדולים ועננים חולפים
אהבה וילדים מחייכים
מילים לשירים
חלומות של אחרים
שמחה טובה וים דמעות
אמת אחת גדולה וכמה שאלות
אני בת אדם של סליחה ונחמה
אחרי הכל אהיה רק אדמה, רק אדמה.
************************************************
יש רץ בחצר, נפל ונפצע ביד
ניקינו וחבשנו לו את הפצע
רעות חיבקה אותו ופרצה בבכי
שאלתי למה היא בוכה
היא ענתה שהיא דואגת לישי הקטן
בעודי מנחמת אותה שזה רק פצע קטן שיעבור מהר
ישי פורץ בבכי תמרורים
שאלתי אותו למה הוא בוכה
הוא ענה שהוא דואג שלא יקרה פצע כזה לרעות
אחרי שחיבקתי את שניהם אלי וניחמתי כל אחד על הדאגות שלו
הבאתי להם עוגיות פרצופים וביקשתי לצלם אותם.
השבוע רעות אמרה לי בארוחת ערב:
אמא אני יודעת למה את שמנה...
שאלתי בחיוך למה?
היא אמרה שיש לי בגוף המון המון המון לבבות אוהבים ולכן אני שמנה
אני השמנתי מנחת.